כתבו עלינו

בעיתונות:

http://www.almadar.co.il/news.aspx?cid=77&aid=5222

عرض ابحاث الطلاب المتفوقين بالعلوم والرياضيات في مدرسة السلام بالشيخ دنون

نديم معدي مراسل موقع المدار
3/1/2009 10:17:39 PM

 

http://www.panet.co.il/online/articles/1/2/S-182256,1,2.html

حفل تكريمي للطلاب المتفوقين بالسلام بالشيخ دنون
من إبراهيم جريس مراسل موقع بانيت وصحيفة بانوراما
02/03/2009 18:12:21

 

באתר האינטרנט של מועצה אזורית מטה אשר מתפרסם מאמר הבא:

תכנית הריאליטי של ה"שלום" ושל 'אופק"

שלמה אברמוביץ

התלמידים של שוקי סער מתיכון אופק בעברון, גרים במרחק של פחות מקילומטר מבתי התלמידים של כמאל חמאדה מתיכון השלום בדנון. הם לא היו נפגשים אלמלא פרויקט לימוד מדעים משותף לשני בתי הספר.

"קילומטר קו אוויר שמפריד בין בתי התלמידים שלנו, הוא מרחק עצום, כמעט בלתי ניתן לגישור בשגרת החיים", אומר כמאל חמאדה, מורה לביולוגיה בתיכון השלום.
"תוך כדי הפרויקט זיהינו את גודל הנתק, את עוצמת הסטיגמות שהשתרשו בכל צד ואת מידת ההפתעה של התלמידים, כשהסטיגמות האלו הלכו והתפוגגו".
תכנית הריאליטי המאוד מציאותית הזו, שמתקיימת במטה אשר זה שלוש שנים, הגיעה לשיא מרגש במהלך החודש האחרון.
אירוע הצגת עבודות החקר בפרויקט של תלמידי כיתות ט', העניק הזדמנות למפגש גם בין הורי התלמידים ונתן להם הזדמנות לגאווה ולסיפוק משותפים, כ
אשר צפו בהדגמות המרתקות שהכינו צוותים מעורבים של תלמידים יהודים וערבים.
שיתוף הפעולה הייחודי בתחום המדעים מתקיים בין בתי הספר זו השנה השלישית, במסגרת מרכז אחר"ת בגליל (אחר"ת = אחוות חוקרים רב-תרבותית בגליל), שמפעיל את הפרויקט לעבודות חקר משותפות בפיסיקה. משתתפים בו בתי הספר "אופק"-קיבוץ עברון, "השלום"-שייח' דנון, "מנור-כברי"-קבוץ כברי ו"תיכון אזורי גליל-מערבי". את קרדיט היוזמה יש לזקוף לזכותו של מנהל המרכז, משה רייך. על הביצוע אחראים ד"ר יהושע (שוקי) סער וכמאל חמאדה, שניהם מורים לביולוגיה ולמדעים, שמרימים את האתגר הלא פשוט הזה, שהקיף השנה 40 תלמידים ותלמידות, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים.
"התלמידים שלנו", אומר ד"ר שוקי סער "גרים באותה מדינה, באותו אזור, באותה מועצה ולעיתים במשבצות קרקע צמודות, אבל הנתק ביניהם חזק מנשוא. היו בפרויקט תלמידים יהודים שלא ישבו מימיהם בחדר אחד עם תלמיד ערבי. זאת האחריות שלנו, המבוגרים והמחנכים של הדור הצעיר, ליצור מציאות שמאפשרת לתלמידים להכיר אחד את השני. אנו מאמינים שלמידה משותפת וביצוע מחקרים במשותף, הם מצע נוח למחיקת פערי הידע, לשבירת סטיגמות וליצירת קשר בינאישי."
הפעילות המשותפת לתלמידים יהודים וערבים בתחום המדעים מצטרפת לפעילות משותפת בתחום התיאטרון שמתקיימת בין בית הספר השלום לבין תיכון מנור כברי ומעניקה אפיק נוסף לשיתופי פעולה והעמקת ההיכרות בין השכנים באזור.
"השנה", אומר שוקי סער, "הייתה העמקה בשיתוף הפעולה וראינו צוותים שעבדו יחד על אותו מחקר לכל אורך הדרך, למעט שלב כתיבת הסיכומים שמתבצע בכל בית ספר בנפרד".

 

 

ידיעות הצפון גליון 1343 - שישי 19.2.2010
כתבה מאת - אדי גל

כנס מצטיינים במדעים ליהודים וערבים

כנס מצטיינים במתמטיקה ומדעים של בני נוער יהודים וערבים נערך השבוע בבית-הספר "השלום", בכפר שייח דנון. הכנס הוא חלק מפרויקט "מצטייני ט' במתמטיקה ומדעים אופק-השלום"", הנערך זו השנה הרביעית ברציפות. מדובר בשיתוף פעולה המתקיים בין בתי-הספר במסגרת מרכז אחר"ת בגליל(אחוות חוקרים רב-תרבותית בגליל). מאפיין עיקרי של שנה זו הוא הפיכתו של הפרויקט להיות חלק טבעי בתרבות של שני בתי-הספר השותפים "אופק" שבקבוץ עברון ו"השלום" בשייח' דנון.
יוזמי הפרויקט טוענים כי בני-הנוער חיים במציאות הישראלית שלא מאפשרת להכיר אחד את השני אלא לפחד ולשנוא את השכן. במסגרת הפרויקט נפגשים תלמידים מצטיינים, יהודים וערבים יחד, לשם ביצוע מחקר מדעי בתחומי מתמטיקה,פיזיקה, אסטרונומיה, ביולוגיה ואקולוגיה.
מנהלי הפרויקט ציינו: "אנו רוצים לראות את בני הנוער שותפים בתוכנית הנהגה חינוכית, שתמשוך חברותיהם וחבריהם "לקנא" ולבחור מסלול ריאלי בתיכון גם כן. בנשה הבאה מטרתנו תהיה להעמיק את הקשר החברתי במקביל להמשך ביצוע המחקר.

מצגת תמונות :

http://www.youtube.com/watch?v=AhFP8EUI08Q&feature=player_embedded

http://www.alarab.net/Article/0000253839

طلاب عرب ويهود يبنون جسرا للتواصل والتعايش من خلال الأبحاث العلمية

 

תלמידים כותבים על הפרויקט:

מפגש משותף ראשון- חוף הים אכזיב - 5/10/2009: (שחר מאיר)

אם לא ננסה לא נדע. משפט שכיח בקרב מדענים רבים. טוב, גם אנחנו בדרך!
אנו כבר בתהליך התנסות ובסופו של הפרויקט המיוחד הזה, כנראה נדע...
אני כותב מנקודת מבטי כיצד חוויתי את המפגש הראשון.

בתור אחד שאין לו קשר טוב עם בני העם הערבי, ואף סבל מהם לא אחת, אני מודה שחששתי, למרות שניסיתי, כמו כולם, להיראות כרגיל.
גם אני כמו הרבה אחרים, לא מציב רף גבוה למפגשים תרבותיים כאלה, אך כשהבטתי בפניהם של אחד ואחת (יש הרבה יותר "אחתיות" מה שדי מקל...) מתלמידי "שיח' דנון", הבנתי שכמוני גם הם מתרגשים, וגם הם בסה"כ תלמידים שבאו להתנסות.
בים הכרנו ראשית את המדריכים, את הים, ניסינו לפתור בעיות יחד, וכמובן הכרנו, אמנם בקושי, אך בכל זאת – אחד את השני.
כמובן שכשילד בגילי שומע את המבטא הערבי ממלמל שם מוזר, החיוך מתפשט מיד, אך כולנו (כך נראה) ניסינו להתנהג בבגרות. אני בטוח שגם הם חושבים עלינו דברים מוזרים אחרים, וכלל לא מתוך זדון.
אולי זאת התחלה של ידידות מופלאה... אל תשאלו אותי, אנחנו עדיין בחיתולים...
בסך הכל, היה נחמד מאוד בים, אני בלי קשר, מאוד אוהב את הים ואני מקווה שזה הרושם שיישאר איתי.
אז נכון, הפרויקט לא יעלה עוד נקודות בתעודה, או יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הוא יוביל אותנו לשם, ויפער צוהר, אותו אנו נפרוץ וגם לשאר הבעיות יבוא פתרון, כי לכל בעיה יש פתרון, אחרת, לא הייתה בעיה (קרדיט לאיינשטיין).

 

נסיעה לחוף הים אכזיב - 5/10/2009: (רזי חאג)

כולנו התרגשנו כששמענו שנוסעים לפעילות משותפת בחוף הים של אכזיב. זה אמר שאנחנו מפסידים שני שיעורים, והולכים לבלות על החוף במקום. העמסתי בתיק מגבת, בגד ים וכמה חטיפים. בזמנו לקחת קרם הגנה נראה כרעיון מטופש. ניחא, הגב שלי נאלץ ללמד אותי לקח שורף.
אחרי שהבטחתי שאני לא אצעק מהתרגשות שתגיע השעה לעלות לאוטובוס, לא יכולתי לעמוד למראה פניהם של חברי המדוכדכים שנשארו מאחור, ופלטתי צעקה קטנה. הא, איזה אושר.
הפעם הראשונה ש'אופק' ו'השלום' נפגשו, היה בתוך האוטובוס. המשחק של "בחן-ככל-יכולתך-את-החדשים-מבלי-שהם-יקלטו" התחיל. בסופו של דבר הגעתי למסקנה ששתי הקבוצות עושות הרבה רעש ביחד.
עצרנו בחוף עם מראה מדהים של שוברי גלים. ידעתי שיהיה נחמד. לאחר שכל קבוצה התארגנה, התחילו משחקי ההיכרויות- החלק הפחות מעניין. אני אומר, תנו לילדים משהו נחמד לצחוק עליו ביחד, והסקרנות כבר תעשה את השאר. אומנם היה מביך שלא לזכור את שמו של בן הזוג שלך, אך בסופו של דבר, מה שכן זכרת עזר לך ליצור קשר התחלתי. וכן, הוא אוהב כדורגל. שמחתי לראות שכולם צחקו ביחד לשמע הלצה של אחד מהמדריכים.
אחרי הגיבוש התחלקנו לקבוצות מעורבות והתחלנו את הפעילות המרכזית. התחנה הראשונה שלי הייתה בנושא ביולוגיה. לאחר הסבר קצר מהמדריך, קיבלנו דפים עם מגוון תמונות של יצורים ימיים. הצטיידתי ברשת, ויצאתי לחקור את הלגונה. המדריך הסביר על אורגניזמים שונים שחיים באזור, צדפות ודגים. ככה דגתי את הסרטן הראשון שלי. היה נחמד לשמוע את ההסברים, אבל עוד יותר "לגלות" חיים בעצמך. עם הים השקט והחברה הנעימה, זאת באמת הייתה חוויה.
התחנה השנייה לאותה הפעילות הייתה טריגונומטריה. נבהלתי מהשם בפעם הראשונה, אבל כשראיתי קורות עץ ופטישים, חשבתי לעצמי שזה לא יהיה כל כך נורא. רק כשהתחלתי למדוד זוויות ביחס לצל באמת הפנמתי את המשמעות של המילה הארוכה הזאת. היה מרענן לגלות את האמת שבמדידות. עכשיו אני יודע שאם אתקע באי בודד, כל מה שאצטרך זה פטיש, מד זווית ואינטרנט.
אחרי יום גדוש ומהנה, הגיע הזמן להיפרד כאשר הגיע האוטובוס להחזיר את תלמידי ה'שלום' הביתה. קשרי ידידות עמוקים עדיין לא נוצרו בין שתי הקבוצות, אבל ההתחלה הייתה בכלל לא רעה. אני בהחלט מצפה לטיול המשותף הבא שלנו.
הקבוצה שלי נשארה בים להמשך פעילות נפרדת. התנסיתי בהכנה ויציקה של גבס (לתוך מחילה של סרטן), ושהייה בנעימות לצד החברים. עברנו פעילות "גיבוש" נוספת, אך לא הרבה בדברים, אולי רק ארמוז שההסעה התאחרה, וחלקנו נאלצו לרוץ לבדוק מה קורה.
בסופו של דבר, כשהגעתי הביתה החלטתי שנהניתי מאוד מהפעילות שהשאירה לי טעם של עוד, וציפייה נלהבת להמשך.
תודה למורים ולמדריכים שארגנו ודאגו לכל הסידורים, לפעילויות ולמים,
בשביעות רצון,
רזי חאג', קבוצת מצוינים, אופק.

 

 

חוויות ממכון וייצמן - 22/11/09: (שחר מאיר)

האמת שאותו שבוע עבר מהר.
ילדים מהשכבה מרבים בשאלות. "אתם תשנו ביחד?" "אל תשוויצו, בסך הכל יומיים ועוד עם...". סטיגמות רצות מפה לאוזן.
אבל האמת, שבשבילי הם בסך הכל תלמידים, שווים לי בדיוק.
הגיע היום. יום רביעי, למדנו כל אותו היום כרגיל, מכינים עצמנו ליומיים במכון המדע הגדול בישראל.

האמת שהזמן עבר מהר, או שפשוט פרח מזיכרוני כיצד התכוננו, והדבר הבא שאני זוכר הוא את עצמי, יושב באוטובוס ומסלסל שירים של עמיר בניון.
נסיעה.
שני שירים וחצי התנגנו, והנה עצר האוטובוס, ועמיתנו החלו לאכלס את האוטובוס.
הפעם, כבר די שונה.
אמרנו "אהלן וסהלן!" וזכינו לצחקוק ו-"אהלן פיכ!". לחיצות ידיים ביננו הזכירו הסכמי שלום מן העבר...
מכאן, הדרך המשיכה להתפתל ולהתארך, ופתאום הוחלט שאנו חייבים לשחק משחק היכרות.
אנחות רבות נשמעו, במבטאים שונים, אך המורים עקשנים.
למען האמת, המשחקון היה נחמד. תחילה נלחצנו כולנו. "כל תלמיד מאופק ישב ליד תלמיד משיח' דנון!".
אחרי עשר דקות של התלבטויות, כבר ישבנו. תלמידי אופק עברו כשרשרת בין תלמידי השלום, כך שפגשנו ושוחחנו עם כולם.
אני מודה שאני זוכר רק את אכרם, שאוהב לשחק כדורגל.
אין מה להרחיב ולדון בנסיעה מעבר למה שפירטתי, אז אני מדלג לשלב הבא...

הגענו למכון!
באמת שלא חשבתי שהוא יהיה כזה גדול. הוא בגודל של שכונה גדולה, או קיבוץ!
דבר ראשון שכולם חושבים עליו זה כמובן מפתחות...
נו, על מה הוא מדבר כבר, למי אכפת, תן לראות את החדר!
הודרכנו כיצד לפעול במכון, ובמה נעסוק ביומיים הקרובים, כולנו כבר שפוכים ומתים לזרוק את עצמנו על המיטה...
אחרי התאפקות גדולה, התחלקנו לקבוצות, וקיבלנו מפתחות!
החדרים היו גדולים ומרווחים, באמת על רמה, והנוף מהחדר שלנו (למקלחת של הבנות) גם הוא לא אכזב! כלומר לא אכזב עד שהן התחילו להתרחץ (חחח... - - - כי הן שמו חולצה על החלון).
אך הזמן דוחק, חייבים לזוז לארוחת ערב!

הרגשתי כאילו אני בפורמולה וואן של ישראל...
רק ההליכות לחדר האוכל וחזרה במכון, שמרו אותי במשקל הנוכחי, כי האוכל בחדר האוכל היה גם הוא נהדר ומגוון, ולאחר הארוחה, שוב נשמעו אנחות, אך הפעם המורים הבטיחו שזה משחק החברה האחרון...
בחרנו בקבוצות מעורבות, מה ניתן לחייזרים שלא יודעים כלום על רגש, מהמסורות והעבר שלנו.
הלילה הראשון היה נחמד, הלכנו לישון מאוחר ושיחקנו, כולם עם כולם.
שיחקתי בשח-מט שממש מזכיר את זה מהארי פוטר, וניצחתי את נטע הג'פטה.
נפלנו שדודים על מיטות החדרים...

קו-קו-רי-קווו!!!... סתם אין תרנגולות ברחובות, יש רק בלולים.
בבוקר כולם קמו חיש-מהר. הארוחה הייתה טעימה גם היא, אבל חבל ששרפנו את כולה בדרך חזרה למעונות...
כולם התאספו בחדר ההרצאות, והחלה פעילות על המוח.
לחלקנו זה רק בלבל את המוח, אך אותי זה העשיר בידע.
למדנו על חלקיו של המוח, המוח הקטן, הגדול, ועוד.
למדנו שכוסית וויסקי, יכולה לשרוף מיליון תאי מוח! מפחיד...
גם ביצענו ניסוי בעכבר קטן ולבן, שניסה לזכור בעזרת המוח הקטן שלו, את הדרך לאיזה מחילה שהייתה מוסוות בין עוד הרבה חורים. לבסוף הוא הצליח.
לוח הזמנים היה די צפוף, ואמנם אני בטוח שלא הבנתי גם לא חצי ממה שהוסבר, אך הבנתי דברים שלא ידעתי לפניכן, על סוגי תאים ועצבים במוח, ואופן פעולתם.
אני לא הלכתי עם כולם לארוחת הצהריים. התחלתי להרגיש רע.

אך היה דבר אחד ששוקי לא ויתר עליו... משהו שיגרום גם לקשוחים שבכם להתחיל לרעוד...
אותו מדען, תומס שמו, מדען בעל קול צורח, קצת גוץ ובעל מבטא אמריקאי כבד, הדריך את הקבוצה שלי (התחלקנו לשתי קבוצות מעורבות כמובן) בפארק של מכון המדע.
אני זכיתי אצלו לכינוי "החולה" אך למרות זאת ניסיתי להסתובב בקרוסלת האימים, שפועלת על אותו עיקרון שיש בסיבוב של רקדניות, כשתומס מסובב אותי, שנינו צורחים, רק אני מפחד, ולהיתלות על מעין באנג'י מוזר ולא נוח, אך הוא גרם לי להרגיש בעננים, כשקפצתי סביב מתקן גדול דמוי דלי גמיש הפוך, ונחבטתי בו שוב ושוב.
בכל אופן, אחרי הדרכה בפארק, הגענו להרצאתו של תומס.
טה-טה-טה-טה! טה-טה-טה-טהההה!

תומס ניסה לשרוף אותנו, להקפיא אותנו עם חנקן נוזלי, להרטיב אותנו עם פד"ח מוצק, ולחקות דרקון אמריקאי.
הוא הצליח.
הוא הכניס לפיו פד"ח מוצק ונשף, האמת שדי התאים לו עם כל העשן מסביב...
הוא הקפיא כובעים של ילדים, חבט לנו בראש עם בלון הליום ובלון עם חמצן דחוס לדעתי, וכשהוא פתח בלון (כמו בלון גז גדול) המלא בחמצן דחוס, השריקה והרוח שהוטחו בנו, לא ריחמו...
ישר מההרצאה שלו, שדמתה יותר למופע סטנד-אפ שצוחק (לא רק צוחק) על כל הקהל, דידינו אל חדר האוכל.

הלילה השני כבר היה יותר מרגש. לקחתי אופטלגין, הרגשתי טוב (בלי לחשוב דברים...), ושיחקנו יחד כולם.
היו כמה בנות בכניסה לחדר שלנו שניסו להתיז עלינו מים. עברנו מחדר לחדר, צחקנו יחד וסיפרנו בדיחות עד שתיים בלילה!
למחרת בבוקר, הרגשתי זוועה (אל תאשימו את תומס). לא הייתה ברירה, ואני ושוקי יצאנו אל קופת החולים ברחובות.
כל הבוקר הם עיצבנו אותנו, הרגשתי יותר ויותר רע, חיכיתי פה, שוקי רץ לשם (אני חייב לו עוד תודה על המאמץ שהשקיע אז), עד שקיבלנו תרופה (גם כן תרופה, כל המאמץ בשביל אקמול ו-"תנוח").
כולם סיפרו שלא הפסדתי יותר מדי, שהם היו צריכים לשחק משחקים ושלא היה כזה מרתק...

מכאן החלה הדרך חזרה. היא באמת עברה יותר מהר. כאב לי להיפרד מכולם, וכעסתי על שחליתי דווקא אז.
לא נורא. יהיו עוד מפגשים.
הסכסוך הישראלי פלסטיני, שבתחילה ישב בשקט אצלנו בלב, כבר התפוגג ונעלם, וכן, משיחות אחד עם השני, אני יודע שזה ישב בלב.
לחיצות יד לפרידה בינינו, נראו כמפגש בין חברים ולא הזכירו הסכמי שלום.
למי שמעוניין לדעת, מסכן שכמוני- חליתי בשפעת, לא למדתי שבוע והחום טיפס מעל 40 מעלות! בטח מי שקורא את זה כבר אמר "אני לא מעוניין לדעת"- חי, חי!

הערות:
- עבר זמן מאז החוויה בויצמן, וניסיתי לתאר מה שזכרתי, ולעשות זאת בתמצות (כן, אני ניסיתי) כדי שעדיין ימשוך קוראים
- אם אני קצת בוטה בכתבה, או מתייחס לדברים תפלים ולא עיקריים – הכל תלוי בעיניי המתבונן! אני מתייחס למה שלדעתי ראוי וחשוב לציין.
- תודה! תודה רבה!

 

סיכום שנה - 22/2/2010 (שחר מאיר)

האם אתם מכירים את הפתגם "איזהו החכם?- הלומד מכל אדם!". סביר להניח שכן. טבעי שנלמד ממורים, או מאנשים אחרים בעלי השפעה על חיינו אהל- האם יצא לכם ליישם את המשפט בדרך אחרת? ללמוד גם מאדם שונה שכלל לא נכנס בשגרת היומיום שלכם?

ובכן, לנו יצא. אני בטוח שכשהכרנו את הפרויקט, רובנו הרמנו גבה בלב. למה בלב?- שתי סיבות. אחת היא שהרבה אנשים לא מסוגלים להרים גבה, והשנייה היא כי זה בכל זאת קצת מעליב, להודות שפרויקט כזה נשמע מוזר, במיוחד מסיבה אחת- זהו לא פרויקט בית ספרי, לא עוד פרויקט עם כמה חברים ותיקים. הפעם נתמודד עם משהו בהיקף גדול קצת יותר, ונכיר חברים חדשים בפרויקט, שעשוי לצמצם את ההבדל שנפער בין התרבויות שלנו.

ניתן להבין מכך קלות, אם חים במציאות כמו זו השוררת בישראל, שזהו פרויקט של יהודים וערבים. שמעתי הרבה גם על כאלה פרויקטים, לא חשבתי עד היום, שאצליח לקחת באחד מהם חלק. לא חשבתי גם שיש לי סיבה לקחת בפרויקט כזה חלק. על זה אני מתחרט, ואני מבין שטעיתי. פעילות גיבוש קצרה בחוף הים, עוד לא חזקה את הקשרים בינינו, עוד לא הצליחה לנקות מעטה של גזענות בראשינו, ולפתוח את אלה. אך זו היתה רק ההתחלה, אני די בטוח שאת מה שלא הצליחה הפעילות המגבשת לעשות, הצליחו לעשות שלושה ימים במכון ויצמן. במכון למדתי הרבה מאוד יחד, הכרנו אחד את השני, וחווינו יחד חוויות בלתי נשכחות. למרבה הצער אני הייתי חולה... המורים כולם אמרו שאחרי המכון, נתחיל בכתיבת העבודות.

כדי שתבינו כיצד, אסביר לכם מעט.

כל זוג תלמידים מבית ספר "אופק", עובד עם זוג תלמידים מביה"ס "השלום". יחד כותבים מחקר מדעי על נושא מסוים (למשל המחקר שלי עוסק בשימוש מים אפורים למטרות גידול חקלאי), כשלבסוף מכינים גם מצגת, אותה מציגים בפני הורינו ובפני עוד "אנשים חשובים" (ככה אנו קוראים לראשי מועצות, תורמים המעוניינים לתמוך בפרויקט, פרופסורים ונציגים אחרים).

אחרי שכונו סיימנו את הניסויים, יכולנו להתחיל בכתיבת העבודות.
הכתיבה לא נעשתה כל כך ביחד. כתבנו כל זוג בבית ספרו, ונאלצנו להישאר אחרי הלימודים כדי לעשות זאת.
אני לא יודע מה עם שאר הקבוצות, אבל אני והשותף שלי דווקא נהנינו בתהליך הכתיבה, זה היה כמו אתגר שלא פוגשים בכל יום, וחייבים לסיימו בהצטיינות.
אני חושב שהצלחנו. אני גאה בפרויקט שהפקנו, זה לא רגיל לתלמידים בני גילנו.
המחזור שלנו עשה היסטוריה, ההצגות שלנו היו ברמה גבוהה מאוד, בהחלט היה מעניין בערב, אין ספק שגם המבוגרים החכמים למדו דברים חדשים מפיותיהם של ילדים בשתי שפות שונות.

גם אם רוב העבודה נעשתה תחת לחץ, גם אם היה קשה והרגשנו את זה קודם, לפני ההקלה ששטפה את גופינו אחרי מחיאות הכפיים, אני עדיין מקווה שפרויקטים כמו הפרויקט הזה, יצליחו לשבור סטיגמות ודעות קדומות, ויצליחו להצית רעיונות חדשים בראשנו, אחרי שנפתחנו לכל כך הרבה, יש עוד אינסוף לחקור..

בכנות אוכל לומר שנהניתי. אני מרגיש סיפוק גדול מהחוויה.
העבודות הגמורות גם עשויות לעזור לנו בעתיד, אחרי שעזרו עכשיו (אני לא מתכוון לעשר הנקודות שקבלנו בונוס בתעודה).החברים שהכרתי בשיח' דנון, בהחלט חברים טובים. אין לי יותר מה לחשוש יותר מכאלה פרוייקטים..

הילדים של היום, הם הדור של מחר. אני מקווה שהם נקיים מסטיגמות, למרות ששוב במציאות כזו, קשה לצפות לכזה דבר.
כל כך חשוב שהדור הזה יפסיק לזלזל בחיוך שלו, ויתחיל להוביל את העולם הזה למקומות אחרים. זה מתחיל בקטן. על כולנו להיות שווים קודם, אחרת לא נשיג שלום. כמובן שלכל הדרך ליוו אותנו מדריכים משכילים ואדיבים, אבל עלינו לזכור שיום יבוא, וגם אנו נצרך ללמד את הדור הבא את מה שאנו יודעים. לכן עלינו להיות משכילים ואדיבים.

הפרויקט הזה הוא רק גרגיר בלבנה אחת שהיא חלק מעולם חדש שנבנה. אולי אני דרמטי מדי, או מקצין מדי את הדברים. אחרי הכל , זאת צריכה להיות כתבה על הפרויקט הקטן הזה. אי נותרתי עם אינספור שאלות.

יוליוס קיסר אמר שבני האדם יאמינו למה שהם רוצים שיהיה נכון. מה אנחנו רוצים שיהיה נכון, שגורם לנו לפעול כמו שאנו פועלים? האם זה מה שאנחנו רוצים, או מה שאנו פועלים מתוך יצר כלשהו בתוכנו? הגענו למצב כזה, שאם נחזור שנים לאחור, נתקדם.

טוב אני חייב להתאפס. הייתי פילוסוף לכמה שורות.
אבל אלה השאלות שצריכות להניע אותנו קדימה, לגרום לנו לחשוב יותר.
אני מאחל בהצלחה לכל מי שעתיד להשתתף בפרויקט. יהיה לכם כייף, אסור לפספס כזו הזדמנות.
אני כבר סיימתי את שלי לפני שבוע, ואני עדיין ממשיך להתפלא ולהתפעל.
אומרים שאדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו.
זה לא מעודד אתכם לעשות הרבה?